פסק-דין בתיק ת"א 22111-06

1. התובעת  ילידת 18.9.51, כבת 62 כיום,  נפגעה בתאונת הדרכים נשוא תיק זה ביום 28.9.05, בהיותה כבת 54.  הנתבעת 2 היא מבטחת החובה האחראית לפיצויה בגין נזקי הגוף שהוסבו לה באותה תאונה (בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים). החבות לא שנויה במחלוקת.

2. התבקשו ומונו מומחים מטעם ביהמ"ש, בשלושה תחומים: 

בתחום האורטופדי מונה פרופ' רופמןשקבע כי תקופת ההחלמה (בגין שבר בטרוכנטר הגדול בירך שמאל ממנו סבלה בתאונה) עמדה על 3 חודשים. לאחר מכן קבע המומחה שהתובעת יכולה היתה לחזור כמעט באופן מלא לתפקודה שעובר לתאונה מבחינה אורטופדית, ובחלוף 3 חודשים נוספים לא נותרה עוד נכות אורטופדית הנובעת מן התאונה. כלומר בשורה התחתונה קבע המומחה  3 חודשי אי כושר מלא, ו 3 חודשים של נכות רפואית חלקית זמנית ששעורה לא צוין; אך יש להניח שלא היתה בשיעור גבוה לאור ניסוחו של המומחה שהדגשתי לעיל.

בתחום הנוירולוגי מונה ד"ר בועז וולרשקבע כי לא נותרה נכות נוירולוגית בעקבות התאונה. אם כי היתה חבלת ראש עם ספק זעזוע מוח, וחתך בקרקפת שנתפר.

בתחום הנפשי מונה פרופ' מיכה נוימן שנתן שתי חוות דעת: הראשונה מ 7.5.08 ובה קבע כי נותרה נכות נפשית זמנית בת 10% לתקופה של 5 שנים, היינו עד חודש 9/10, ואח"כ יש לבדוק. בחוות דעתו השניה מיום 26.11.10 קבע שנותרה נכות צמיתה בת 5%, בתום אותן 5 שנים שמיום התאונה. 

חוות דעתם של המומחים לא נסתרו, ולא הוצב טעם טוב ובכלל שיצדיק סטיה מהן. הפועל היוצא הנו שהנכות הרפואית הצמיתה שהותירה התאונה הנה בשעור 5% בתחום הנפשי.

3. אין חולק כי התובעת סובלת מבעיות רפואיות לא מבוטלות שאינן קשורות לתאונה, ואף בגינן, במצטבר לנכות הנפשית תולדת התאונה,  הוכרה  כזכאית לגמלת נכות כללית. הפניה לנכות כללית היתה עוד בשנת 2004 , בטרם התאונה. שיעור הנכות הרפואית המשוקללת והצמיתה  שנקבע לתובעת בסופו של יום בענף נכות כללית עמד על 67%. אני מציין הדבר לשלימות התמונה, ואין זו קביעה מחייבת לצורך הליך זה, ביחס לשעור הנכות הכולל או אף זה שאינו נובע מן התאונה: עם זאת עלתה השאלה שכן נצרכה להכרעה כאן, מהו החלק היחסי מתגמולי הנכות הכללית שיש לנכות בתביעה זו מן הפיצוי שייפסק לתובעת.  על פי חוות דעת אקטוארית עדכנית שסימונה נ/1 עומדים תגמולי הנכות הכללית המהוונים  על סך  100,069 ש"ח (מהם 3200 ש"ח ריבית על תגמולי עבר).

משעה שלא עלה בידי הצדדים להגיע לעמק השווה בסוגיה זו ניתנה המלצתי, שהתקבלה על ידי הצדדים: על פי ההסדר הדיוני ,   תגמולי הנכות הכללית שינוכו מן הפיצוי בתיק זה  יעמדו על 13% מסך תגמולי הנכות הכללית המהוונים (הכל מבלי שיהא בדבר משום הודאה של מי מהצדדים באשר לשיעור הניכוי המגיע לאשורה על פי דין. מדובר בהסדר אך לצורך תיק זה). ראה בעניין זה ההחלטות מיום  3.5.12 ו 14.5.12. בהתאמה, יש לנכות 13,009 ש"ח מן הפיצוי שיקבע.

4. התובעת סובלת כאמור מבעיות רפואיות שבחלקן הארי אינן קשורות לתאונה ונוגעות לעודף משקל,  כולסטרול, סכרת, סחרחורות, שינויים ניווניים בברכיים ובעמוד שדרה הנותנים אותותיהם בכאבים והגבלות, ובעיות בתחום הפנימי. היא הודתה בכך בחקירתה, ובנוסף הוגשו המסמכים הרפואיים ותיק הנכות הכללית המצביעים על אותן בעיות.   אין חולק גם שנפגעה במספר תאונות נוספות, בהן גם תאונה  קודמת מ 2003 לאחריה הודתה שלא יכלה להוסיף לעבוד, ופוטרה מעבודתה דאז כמנקה (עמ' 27 לפרוטוקול). השתכרותה כמנקה עובר לפיטוריה עמדה על סך חודשי של 3000 ש"ח בקירוב (לפי התלושים שהוגשו, ודיווח המעסיק לענף אבטלה במל"ל ).

לאחר פיטוריה בספטמבר או אוקטובר 2003 (התלוש האחרון ניתן לאוקטובר ודיווח המעביד לענף אבטלה מגיע עד ספטמבר),  החלה התובעת לעבוד שוב רק שנה וחצי אח"כ (חצי שנה לפני התאונה נשוא תיק זה)  במרץ 2005,   כמטפלת בקשישים. כך ב באמצעות חברת כוח אדם, ולאחר מכן ב8/05 באמצעות חב' הסיעוד מתב. כפי שיפורט, עבודתה היתה בהיקף מצומצם ביותר. צורפו תלושים לחודש 3/05 ועוד 2 תלושים נוספים לחודשים 8/05 ו 9/05. התאונה כזכור הינה מ28.9.05. מן העובדה שצורפו בסה"כ 3 תלושים לא רציפים לתקופה שעובר לתאונה כמו גם מן הסכומים שהשתכרה התובעת באותם שלושה חודשים, ניתן להתרשם שמדובר היה בסה"כ במספר שעות מועט לחודש, במשרה לפי שעות ותעריף שעה לא גבוה של 18 שח לערך; כאשר בחודש 8/05 עבדה

כ 12 שעות, ובחודש 9/05 כ 21 שעות. והשתכרה בהתאמה באותם חודשים 253 ש"ח ו 406 ש"ח.

דרגת אי הכושר התעסוקתי (להבדיל מהנכות הרפואית ) נקבעה בסופו של דבר  בנכות הכללית בשיעור 75 אחוז (זמנית) מ 29.9.05 , היינו ממועד התאונה נשוא תיק זה.  מעבר לכך שאין מדובר בקביעה המחייבת לצורך תיק זה, לא ניתן לחלוק כאמור כי החלק הארי של הבעיות הרפואיות בגינן נקבעה אותה נכות תעסוקתית, אינו נובע מן התאונה נשוא תיק זה, שהנכות הרפואית הצמיתה שהוסבה בעטיה היא בשעור נמוך של 5%. גם התביעה לנכות הכללית קדמה כאמור לתאונה נשוא התיק (הוגשה  ב 16.12.04). לתקופה של שלושה חודשים מאז התאונה נשוא תיק זה בודאי שהיתה התובעת מחוסרת כושר עבודה באופן מלא, בעטיה של התאונה נשוא התיק. אולם כושר ההשתכרות שלה היה מוגבל וחלקי ממילא בשל בעיות רפואיות שקדמו לתאונה. גם לנוכח דברי התובעת כי רצתה והיתה מסוגלת לעבוד יותר בטיפול בקשישים באותה חצי שנה שעובר לתאונה ,ואלו השעות שניתנו לה על ידי המעסיק, הרי שהגבלת כושרה התעסוקתי נובעת בבירור הן מן התיק הרפואי עב הכרס שהוגש, הן מתיק הנכות הכללית שהוגש (על טענות התובעת שנטענו שם ביחס לבעיות מהן היא סובלת - בבחינת הודאת בע"ד, והן מדברי התובעת עצמה בחקירתה בשלוב הרצף התעסוקתי בשנתיים שעובר לתאונה.

5.  התובעת לא הוכיחה כי עבדה (למעט מספר שעות בחודש) מאז 10/03, עת פוטרה מעבודתה הקודמת. הדבר עולה כאמור בקנה אחד עם   בעיותיה הרפואיות  מן התקופה שקדמה לתאונה נשוא תיק זה. גם אותן שעות ספורות בהן עבדה מתייחסות בסה"כ, לפי מה שהוצג, לשלושה חודשים במחצית השנה שעובר לתאונה. לא ניתן לסמוך על תלוש בודד ממרץ 05 שבו עבדה והשתכרה  יותר, כאשר גם באותו חודש השתכרה רק  1,159 ש"ח. ניתן להעמיד   בסיס ההשתכרות הפוטנציאלי  של התובעת שעובר לתאונה על סך  שנע בין הסכומים אותם השתכרה באותם שני חודשים אוגוסט וספטמבר 2005 , לבין אותו סכום של 1159 ש"ח. אעמיד אותו על 1000 ש"ח לחודש, ערך דהיום (סכום מקורב ומעוגל כלפי מעלה הכולל כבר הפרשי הצמדה וריבית מחודש התאונה ). יש לזכור כי גם כעובדת נקיון עמד שכרה על סכום נמוך של 3000 ש"ח במקורב, היא לא הציגה תלושים או תקופות תעסוקה בהן הרוויחה יותר, וכושר השתכרותה לעבודה זו שמטבעה הנה פיסית נחזה שהוגבל  מאד מאז 2003 ואילך, בשל אותה תאונה קודמת שעברה אותה שנה, וגם בשל הבעיות הרפואיות הכלליות הקיימות שנראה כי השפעתן גדלה.

עזרת צד שלישי:

6. א. התובעת ובתה שירי פירטו העזרה לה נזקקה התובעת בעקבות התאונה נשוא התיק. הפגיעה הראשונית אמנם היתה לא קלה ואין ספק שבתקופת 3 החודשים הראשונים נזקקה לעזרה צמודה של בני משפחתה שהיו סמוכים למיטתה לאחר ששוחררה מאשפוז, בחלוף 6 ימים. תקופה זו הינה כאמור תקופת ההחלמה מן השבר בירך שמאל.

ב. בסעיף 10 לתצהירה ציינה התובעת כי מהלך 4 חודשים נאלצה ליטול עזרה בשכר ושילמה "לעובדת בשם אליס" סכום חודשי של 2,200 ש"ח לחודש בגין עבודתה אצלה 4 שעות ביום, 5 ימים בשבוע ובסה"כ 8,800 ש"ח. כנספח ו' לתצהירה צירפה אישור של אותה אליס.

ג. אף בתה של התובעת ציינה בסעיף 5 לתצהירה כי אמה נאלצה "לשכור עזרה חיצונית בשכר, ומטפלת בשם אליס הגיעה לביתנו 5 ימים בשבוע, 4 שעות בכל פעם על מנת לטפל באמי, לסייע לה ברחצה, בלבוש, בנקיון  ובעבודות בית".

ד. רק במהלך חקירתה של התובעת , התברר כי אותה אליס אינה אלא בתה. נתון זה ראוי היה שיפורט מבעוד מועד. לא הוריתי על הוצאת אישורה של אליס שבכתב יד, באין התייצבות של האחרונה (שכן ההתנגדות בעניין זה  הוצפה  באיחור). אך ציינתי כי קבילות לחוד ומשקל לחוד. משעה שמדובר בלא אחרת מאשר בתה של התובעת עצמה, ניתן היה לצפות שתתייצב לחקירה מיוזמתה כדי להמחיש הסיטואציה הנטענת הלא שכיחה לפיה קיבלה שכר בפועל על פי תעריף קבוע עם אמה, לתקופת העזרה בת ארבעת החודשים מאוקטובר 05 ועד ינואר 06. לכך מצטרף אותו נוסח בתצהירי התובעת ובתה שירי ממנו מתרשם המעיין שאליס הנה עוזרת "חיצונית" בשכר, בלא אינדיקציה שמדובר בבתה של התובעת. איני מייחס אפוא משקל של ממש למסמך זה, ואיני מקבל שהוכח שהתובעת  שילמה בפועל לבתה.

עם זאת, אני כן מקבל כאמור (והדבר נובע הגיונית מטיב הפגיעה כמו גם מקביעות פרופ' רופמן בדבר תקופת אי הכושר המלא),  שלתקופת 3 החודשים הראשונים שלאחר התאונה, אכן היתה תובעת זקוקה לעזרה של בני המשפחה, בהיקף המזכה בפיצוי. היקף עזרה של 3 עד 4 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, הינו היקף הגיוני לגופו  לתקופה הסמוכה לתאונה, לאור השבר בירך, גם אם בהמשך החלים בלא להותיר נכות.